ירושלמי- "התרגזות" ולימוד תורה

יוסף הצדיק מבקש מאחיו, בדרכם לא"י להביא את המשפחה מצרימה, "אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ". חז"ל דרשו את זה בכמה פנים בבבלי ובמדרש רבה. אחד הפירושים הוא כך, בלשון הבבלי (תענית י): 
"אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך."

תוספות על אתר מעירים:
"אל תרגזו בדרך - ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה"
 
כוונת תוספות למדרש בראשית רבה (צד, ב):
 
"וישלח את אחיו" וגו', אמר להם... ואל תעמידו עצמכם מדברי תורה."
 
מדוע ההתעסקות בדבר הלכה מביאה לרוגז? ומדוע בירושלמי אומרים הפוך?

הדברים מובנים לאור דברי הבבלי (סנהדרין כד), המסבירים את ההבדל בין תלמידי חכמים שבבבל לתלמידי חכמים של ארץ ישראל:
 
"אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים? נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.
 
ויאמר אלה שני בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר - אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית."
 
בבבל יש חושך רוחני, לא רואים את הכללים הפנימיים המאחדים את הפרטים, אלא רק את הפרטים עצמם, שעומדים כל אחד לעצמו. כך הוא במפגש עם הפרטים בלימוד תורה, וכן עם פרטי בני אדם. בא"י מאיר אור התורה ואור המציאות, והפרטים מתאחדים.
 
בבבל כשעוסקים בתורה מגיעים לויכוחים, כדברי הגמרא בקידושין (ל):
 
"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ."
 
לכן מצוה יוסף את אחיו לא לעסוק בעיון דברי תורה, כדי לא להתרגז בדרך.
 
בארץ ישראל מבינים שהפרטים מאוחדים בשורשם, ולכן יש יותר נעימות ואהבה, גם במהלך הלימוד. לכן מצוה יוסף את אחיו להתעסק כל הזמן בדברי תורה, ועל ידי כך להוסיף נעימות ושלום.
 
כשלומדים את שני התלמודים, מרוויחים את עוצמת ההתפרטות של הבבלי עם עוצמת האור של הירושלמי.